<h1>ספר החינוך מצוה נ"ד</h1>
<h2>דף סב:</h2>
לדון בדיני הגנב כמו שכתוב בפרשה [שמות כ"א] כי יגנוב איש וגומר. ועניין הגניבה הוא הלוקח דבר ממון חבירו מביתו או מכיסו בעת שלא יראה בעל הבית ולא ידע, וכל כיוצא בזה. שורש מצות המשפט ידוע. דיניה כגון תשלומי כפל וארבעה וחמשה, ודין להרוג הגנב הבא במחתרת או למוכרו בגניבתו, ודיני הגניבה שהשביחה בבית הגנב מאיליה או מחמת הוצאה, ודין גניבה שהוקרה שמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי הכפלים בשעת העמדה בדין, ודין גנב שגנב מיד הגנב שאין משלם כפל לאחד מהן אפילו קודם יאוש, ודין גנב נכסי הקדש, או נכסי גוי, או הגונב עבדים ושטרות וקרקעות, והגונב בשבת ובא עליו חיוב חלול שבת וגנבה כאחד מה דינו לעניין התשלומין, ומאי זה מנכסיו מגבין בית דין ממנו התשלומין, ואם נמכר בגניבתו שצריך שיהו דמיו כדמי הגניבה או פחות, אבל היו יותר אינו נמכר, ודיני שומר שגנב או שנגנב מביתו, ודין איסור קניית גניבה מיד גנב, ומי שקנה מהן מה דינו עם הבעלים, ויתר פרטיה מבוארים בפרק ז' מקמא [ס"ב ע"ב], ובפרק ח' מסנהדרין [ע"ב ע"א], ובשלישי ממציעא [ל"ג ע"ב] ובמקומות מעטים מכתובות [ל' ע"ב] וקידושין [נ"ח ע"ב] ושבועות [מ"ב ע"ב]. ונוהגת בזכרים שעליהם לעשות דין, ובכל מקום שיש בית דין סמוכין בארץ מחייבין לשלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואם אין סמוכין אין להן כח לחייב אלא להחזיר הגניבה או דמיה. אבל מכירת הגנב עצמו אינה נוהגת אפילו בסמוכין אלא בזמן שהיובל נוהג.
